הסדרי ממון ואיזון משאבים

חוק יחסי ממון בין בני-זוג, תשל"ג-1973, נועד לקבוע הסדר רכושי שיחול על כל הזוגות שהתחתנו לאחר יום 1.1.74. בחוק בחר המחוקק הישראלי בשיטת השיתוף הדחוי, שמשמעותה הפרדה מוחלטת של נכסי בני הזוג במהלך הנישואין, ברוח הוראת חוק שיווי זכויות האישה, תשי"א- 1951. חלוקת הרכוש נעשית על-פי שוויים של נכסי בני הזוג, רק עם פקיעת הנישואין או עם פטירת אחד מבני הזוג. האיזון נעשה על דרך שומת נכסיו של כל אחד מבני הזוג ותשלום ההפרש. כלומר, מדובר בשיתוף אובליגטורי דחוי. על-פי נוסחו כפשוטו אין בחוק עילה להקדמת הפעלת ההסדר. הסדר השיתוף המתואר, אשר אותו קובע החוק, יחול על בני הזוג כל עוד לא קבעו אחרת בהסכם ממון. פרק א' לחוק מסדיר את צורתו ודרך יצירתו של האיזון. בהיעדר הסכם ממון – יראו את בני הזוג כאילו הסכימו להסדר איזון המשאבים (סעיף 3). סעיפים 4ו- 5 קובעים את עיקרו של ההסדר על-פי החוק. סעיף 4 קובע את הסדרי הממון החלים בעת הנישואין. כלומר, עיקרו של ההסדר הוא כי במשך הנישואין תחול הפרדה בין נכסי בני הזוג, ואילו עם פקיעת הנישואין יקום בין בני הזוג חיוב אובליגטורי לאזן ביניהם את שוויים של נכסי בני הזוג.

בע"מ 1059/17 פלוני נ' פלונית (פורסם בנבו, 09.02.2017) "סעיף 5(א)(1) לחוק יחסי ממון מחריג מאיזון המשאבים נכסים שהיו לבני הזוג ערב הנישואין. אלא שכפי שנפסק בבימ"ש זה במספר רב של פסקי דין, אין באמור כדי למנוע הכרה בשיתוף בנכס חיצוני קונקרטי בהינתן כוונת שיתוף מכוח הדין הכללי; כך במיוחד, כאשר ענייננו בדירת מגורי בני הזוג. נקבע, כי על הטוען לשיתוף להצביע על "דבר מה נוסף" לחיי הנישואין עצמם המלמד על כוונת השיתוף, תוך שיש להקל בדרישה זו ככל שמדובר בדירת המגורים. בין הפרמטרים אותם יש לקחת בחשבון נכללים משך הנישואין ומשך התקופה בה התגוררו הצדדים בדירה המשותפת, אווירת השיתוף הכלכלי במהלך הקשר ושיפוץ משמעותי משותף בנכס. אכן, 'גבולות הגזרה' אינם חדים, אך כך מטבע הדברים."