צוואות וירושות

דיני הירושה בישראל מוסדרים בחוק הירושה, תשכ"ה-1965. חוק הירושה מבחין בין "ירושה על-פי דין" ו"ירושה על-פי צוואה". ירושה על-פי דין הינה סדר חלוקת הירושה על-פי הוראות חוק הירושה כאשר לא חלה על הירושה צוואה חוקית.

צו ירושה –

המסמך הקובע מיהם היורשים ומה חלקו של כל אחד מהם בעיזבון שהותיר אחריו המנוח.

מועד מעבר העזבון:

סעיף 1 לחוק הירושה קובע, כי "במות אדם, עובר עזבונו ליורשיו". כלומר היורשים הופכים להיות יורשים והירושה עוברת אליהם רק במות המוריש. מכאן, לא צו הירושה הוא שיוצר את מעמדם של היורשים כיורשים אלא מותו של המוריש, וצו הירושה רק מצהיר על מעמדו של אדם כיורש ועל חלקו בירושה.         

מי כשר לרשת אדם:

יכול להיות יורש רק מי שהיה בחיים במות המוריש (סעיף 3(א) לחוק הירושה). לכלל הזה יש שני חריגים:

1. עובר – מי שנולד תוך 300 יום לאחר מות המוריש – דינו כדין מי שהיה בחיים במות המוריש (סעיף 3(ב) לחוק הירושה).
2. תאגיד/חברה – תאגיד כשר לרשת אם במות המוריש היה כשר לזכות בנכסים (סעיף 4 לחוק הירושה).

מי פסול לרשת:

סעיף 5 לחוק הירושה מונה את הפסולים מלרשת אדם:

(1) מי שהורשע על שגרם במתכוון למותו של המוריש או שניסה לגרום למותו; כלומר, לא יתכן מצב של "הרצחת וגם ירשת".

(2) מי שהורשע על שהעלים או שהשמיד את צוואתו האחרונה של המוריש, או שזייף אותה, או שתבע על פי צוואה מזויפת.

היוצא מן הכלל:

מי שהורשע על שניסה לגרום למות המוריש והמוריש מחל לו, בכתב או על ידי עשיית צוואה לטובתו, חוזר ונעשה כשר לרשת את המוריש.

חלוקת הירושה על-פי דין:

חוק הירושה קובע את סדר חלוקת הירושה בין היורשים והשיטה לפיה הוא פועל מכונה השיטה הפרנטלית. השיטה הפרנטלית הינה שיטה שקובעת את התור והעדיפות בין היורשים לפי מידת הקרבה של ההורה המשותף אל המוריש.

הפרנטלה הראשונה – כוללת את צאצאי המוריש עצמו על כל דורותיהם. ההורה המשותף שלהם הוא למעשה המוריש עצמו.

הפרנטלה השנייה – כוללת את הוריו של המוריש וצאצאיהם עד סוף הדורות (אחים, אחיות, בני דודים וכו' של המוריש).

הפרנטלה השלישית – כוללת את הורי הוריו של המוריש (סבים וסבתות של המוריש) וצאצאיהם.

איך עובדת שיטת הפרנטלות:

הפרנטלה הקרובה מוציאה ודוחה מכלל ירושה את הפרנטלות שלאחריה. כלומר, אם למוריש יש אבא ואמא (פרנטלה שנייה) אבל גם ילדים (פרנטלה ראשונה) – הילדים יירשו אותו והוריו לא יקבלו כלום.

בתוך הפרנטלה – גובר מי שקרוב יותר להורה המשותף. כלומר, אם יש למוריש ילדים ונכדים – הילדים גוברים.

במקרה של שוויון בקרבה – העזבון יתחלק שווה בשווה בין היורשים. למשל, שני ילדים של המוריש.

מסובך ? לא כל כך – הבה נבחן את עצמינו:

דוגמה א': אם למוריש יש אח ונין – מי גובר על מי ?

תשובה לדוגמה א': אם למוריש יש אח ונין – האח משתייך לפרנטלה השנייה ואילו הנין לראשונה. לכן, הנין גובר.

דוגמה ב': אם למוריש יש אח שנפטר ולאח יש נכד, ומצד שני ישנו הסב של המוריש – מי גובר על מי הנכד של האח או סבו של המוריש ?

תשובה לדוגמה ב': נכדו של האח משתייך לפרנטלה השנייה, ואילו הסב שייך לפרנטלה השלישית. לכן, הנכד של האח של המוריש גובר על סבו של המוריש.

מה קורה כשאחד היורשים נפטר אבל יש לו צאצאים?

חוק הירושה מחיל את "עקרון הייצוג" או בדין העברי "ירושה בקבר". כלומר, אם דנה נפטרה והותירה אחריה את בתה שרה ואת ניצן, בתה של שרון שהנה אחות של דנה שנפטרה עוד לפניה: ניצן באה במקום אמה שרון והיא יורשת את דנה יחד עם שרה – בחלקים שווים בדיוק.

חשוב לציין כי אם אם המנוח לא הותיר אחריו בני משפחה הנכסים לאחת משלוש הפרנטלות  – המדינה תירש אותו.

ירושת הקרובים קרבת חיתון למנוח – בן זוגו של המנוח –

ירושת בן זוגו של המנוח מוסדרת בסעיף 11 לחוק הירושה. חלקו של בן הזוג הוא חלק קבוע בירושה, אבל משתנה בהתאם למס' גורמים:

 בן-זוגו של המוריש נוטל את המטלטלין כולל מכונית השייכים, לפי המקובל ולפי

הנסיבות, למשק הבית המשותף. מעבר לכך – אם המנוח הותיר אחריו ילדים או צאצאיהם או הורים – חלקו של בן הזוג  בירושה הינו – חצי אם המנוח הותיר אחריו אחים או צאצאיהם או הורי הורים – חלקו  של בן הזוג בירושה הינו 2/3, ובלבד שאם ערב מותו של המוריש היה בן הזוג נשוי לו 3 שנים או יותר וגר עמו אותה שעה בדירה הכלולה, כולה או חלקה, בעיזבון, ייטול בן-הזוג את כל חלקו של המוריש בדירה האמורה, ו- 2/3 מהנותר משאר העזבון.  אם המנוח לא הותיר אחריו קרובים כאמור לעיל, בן הזוג יורש את העזבון כולו.  אם לבן הזוג (בד"כ אלמנה) מגיע לקבל גם כתובה – היא לא תהיה זכאית לקבל גם את  סכום הכתובה וגם את חלקה בעיזבון, אלא סכום הכתובה ינוכה מחלקה בעיזבון. הדבר לא יחול על מה שמגיע לבן הזוג לפי חוק יחסי ממון (או לפי הסכם ממון)  או על נכסי צאן ברזל שהכניסה האישה לבעל עם נישואיה.

ההסדר בחוק חל גם לגבי ידועים בציבור

סעיף 55 לחוק קובע איש ואשה החיים חיי משפחה במשק בית משותף אף שאינם נשואים זה לזה, ומת אחד מהם ובשעת מותו אף אחד מהם לא היה נשוי לאדם אחר, רואים את הנשאר בחיים כאילו המוריש ציווה לו מה שהנשאר בחיים היה מקבל בירושה על פי דין אילו היו נשואים זה לזה, והוא כשאין הוראה אחרת, מפורשת או משתמעת, בצוואה שהשאיר המוריש.

לגבי ידועים בציבור נדרשים 2 תנאים מצטברים על מנת שהנותר בחיים ייחשב כאילו היה נשוי למוריש.

1. 1. האיש והאשה חיו חיי משפחה במשק בית משותף עד שעת מותו של המוריש.
2. 2. בשעת מותו של המוריש אף אחד מהם לא היה נשוי לאדם אחר.

ירושה על פי-צוואה:

אדם נפטר מותיר מאחוריו מסת זכויות וחובות – מה קורה עם העזבון? – העזבון לא יכול להישאר בחלל ריק. ברגע המוות הוא חייב לעבור לידיים של מישהו בין אם באופן מעשי ובין אם באופן וירטואלי.

חוק הירושה, התשכ"ה-1965 – סעיף 1 לחוק קובע "במות אדם עובר עזבונו ליורשיו"                                                   סעיף 2 לחוק קובע "היורשים הם יורשים על פי דין או זוכים על פי  צוואה; הירושה היא על פי דין זולת במידה שהיא על פי צוואה".

סעיף 1 לחוק הירושה קובע ״במות אדם עובר עזבונו ליורשיו״ – עקרון הנפילה המיידית הסעיף הזה הוא סעיף המום במובן שברגע הנפילה חסרים שני נתונים: א. מיהם היורשים ? ב. מהו היקף העזבון?  התשובה לשאלה מי הם יורשיו של אדם מצויה בחוק הירושה. סעיף 2 קובע ״היורשים הם יורשים על פי דין זולת אם הם על פי צוואה״ שאלת היקף העזבון מהי מסת הזכויות והחובות שמותיר אחריו אדם לאחר מותו. התשובה לשאלה של היקף העזבון נמצאים בדינים הכלליים: דיני החוזים, דיני הקניין וכד׳. לדוגמא אם נכס מסוים רוצים לדעת עם שייך לעזבון מפעילים את דיני הקניין והולכים לטאבו לאתר מי הוא בעל הנכס. אם למשל בצוואה כתוב שפלוני זוכה בדירה זה אומר שהמנה שהוא יקבל זה הדירה אבל אם המנוח הספיק לפני מותו ואחרי שהוא עשה צוואה להעביר את הדירה למישהו אחר. ביום המוות השאלה אם הדירה היא של המישהו האחר. כדי לקבוע אם הדירה שייכת לעזבון תוגש תביעה לביהמ״ש שתידון על פי דיני החוזים. דוגמא נוספת היא מהפסיקה – הלכת השיתוף – במהלך חיי הנישואין נרכשת דירה ונרשמת רק על שמו של הבעל. הבעל עשה צוואה בה הוא מותיר את מלוא הזכויות בדירה למאהבת שלו. נניח שהצוואה תקפה – היקף העזבון יכלול רק מחצית מכח הלכת השיתוף.

מהי צוואה?

צוואה הוא מסמך/משאלה/הבעת רצון של אדם בדבר מה יעשה ואיך יעשה ברכושו לאחר מותו. צוואה יכולה להירשם עם הוראות מסוימות כלפי מקבלי הצוואה.

רצונו של אדם הוא כבודו זה חלק מזכות הקניין, זכותו של אדם לכבוד. נוסף לכך אדם במהלך חייו יכול לבצע כל פעולה שהוא רוצה ברכושו. לכן הזכות לצוות היא חלק מזכות הקניין שלו. הזכות לצוות הוכרה בפסיקה כזכות יסוד כחלק מכבודו של האדם, וכחלק מזכות הקניין שלו. המשפט מעוניין בצוואה תקפה שבאמת משקפת את רצונו החופשי והאמיתי של המצווה. בניגוד לחוזה כשנדרשים לשאלת התוקף של החוזה מתייצבים בפני ביהמ״ש שני הצדדים שאז יותר קל לביהמ״ש להתחקות אחר אומד הדעת של הצדדים והרצון שלהם.

זאת אומרת יש לנו מסמך שם יש הבעת רצון של אדם שאינו נמצא כשמתעוררת הבעיה כדי לשאול אותו מהו אומד דעתו של הצדדים ולכן קובע המחוקק כי צוואה הוא מסמך קשה בו כתובים הוראותיו האחרונות של המצווה, בשאלה מה יעשה או איך יעשה ברכושו לאחר מותו.

הצוואה היא מעשה אישי והזכות לשינויה, לביטולה, או לתיקונה היא זכות שלא ניתן להתנות עליה. כלומר, גם אם אדם יגיד לפלוני תתחייב שלא לשנות את הצוואה לא ניתן. סעיף 28(א) לחוק הירושה קובע שהצוואה היא צוואה אישית. סעיף 27 עוסק בחופש לצוות – לשנות, לבטל וכד׳.

משכך החליט המחוקק, בכל שיטות המשפט בעולם, שצוואה לא יכולה להישאר כדבר פתוח. זהו מעשה שעל פי דיני הירושה לקבוע טכניקה לעשייתו של אותו מסמך לקבוע איך המסמך יראה מבחינה צורנית כדי להבטיח את התוקף שלה.

ירושה על פי צוואה – יש לה מספר סימנים

סימן א׳ – עוסק בצורת הצוואה – סעיף 18 לחוק הירושה קובע שאם אדם רוצה לעשות צוואה עליו לעשות אותה באחת מ 4 הצורות המפורטות בסעיף 18 בכתב יד, בפני עדים, ברשות או בעל פה.

סעיפים 19, 20, 22, 23 קובע דרישות פורמליות/צורניות לכל אחת מצורות הצוואה האלה.

כל אימת שהמחוקק קובע שפעולה משפטית צריכה להיעשות בצורה מסוימת. בפסיקה נקבע שצוואה שנעשתה באחת הצורות המפורטות בחוק כשהיא עונה בצורה מדוקדקת על כל דרישות הצורה המפורטות בחוק ביחס לאותה צורה של צוואה חזקה על הצוואה שהיא צוואת אמת המשקפת את רצונו החופשי והאמיתי של המצווה.  

דיני הראיות/הנטלים אומר שאם אדם עשה צוואה בדיוק על פי הדרישות והלך לבית עולמו, קובע חוק הירושה שאי אפשר לקחת את הצוואה לדוגמא שמורישה את הדירה ללכת לטאבו ולבקש לרשום את הדירה. צריכה להיות מוגשת בקשה לצו קיום צוואה. במידה ויש מי שלא קיבל כלום יכול להגיש התנגדות לקיומה של הצוואה. ואז עולה השאלה על מי נטל השכנוע? – אז אם אמרנו שהצוואה תקינה וחזקה שהיא צוואת אמת על המתנגד מוטל להרים את הנטל להוכיח שהצוואה לא משקפת את רצונו החופשי והאמיתי של הצוואה. הוא צריך לסתור את החזקה. נניח שלא הקפידו על הדרישות הצורניות ונפל פגם צורני בצוואה על מבקש לקיום הצוואה להוכיח את אמיתות הצוואה המשקפת את רצונו של המוריש.

הכלל הזה מלמד שאין להסתכל על צורת המעשה אלא על כוונת העושה. כלומר, המהות עדיפה על הצורה. בדיני צוואות הנטל שמועבר על שכנוע של מבקש הקיום הוא לא נטל של מאזן ההסתברויות. סעיף 25 לחוק הירושה נותן לביהמ״ש את הכח לקיים את הצוואה למרות שנפל בה פגם. אלא שאז צריך הוא להשתכנע שחרף הפגם הצורני זה היה רצונו של המצווה והנטל מוטל עם מבקש קיום הצוואה.

סעיף 25 קובע גם שהנטל שמועבר על שכמו של מבקש הקיום הוא לא נטל של מאזן ההסתברויות אלא נטל שהפסיקה פרשה אותו כנטל שמתקרב כמעט לנטל הקיים במשפט פלילי ״התקיימו מרכיבי היסוד בצוואה ולא היה לביהמ״ש ספק כי היא משקפת את רצונו החופשי והאמיתי של המצווה רשאי הוא לקיים אותה אף עם נפל פגם..״

כאשר הצוואה תקינה למתנגד מספיק מאזן הסתברויות.

ברגע שנטל השכנוע עובר לצד האחר גם נטל הבאת הראיות עובר איתו. מבקש הקיום יצטרך להביא את עדיו קודם. ולמתנגד יהיה קל יותר להתנהל משפטית כוון שהוא יודע מה הביא/טוען מבקש הקיום. 

בכל הנוגע לדרישות צורה אמרנו שהמהות גוברת על הצורה – אבל אי אפשר לוותר על כל דרישות הצורה. הפסיקה ריככה את דרישת הכתב בסעיף 8 אותו דבר גם בצוואה. כשבודקים את דרישות הצורה שיש לכל סוג וסוג של צוואה שהמחוקק קבע נמצא שיש שני סוגים של דרישות צורניות:

1. צורה קונסטנטיביות (בסיסית) שאי אפשר לוותר עליהן אם הם לא קיימות. המחוקק קורא להן מרכיבי יסוד ואם לא קיים רכיב צורני שהוא בגדר מרכיב יסוד זה אומר שאין צוואה וגם אם ביהמ״ש ישתכנע ב 120% שהיא משקפת את רצונו של המצווה בגלל שהיא חסרה את מרכיב יסוד לא ניתן לעשות שימוש בכח של סעיף 25. מנגד כל דרישות הצורה האחרות נקראות דרישות צורות
2. דרישות דינמיות לגביהם יש לביהמ״ש שיקול דעת להפעיל את סעיף 25 שאומר ״כתנאי לכך שלביהמ״ש יהיה כח להשתמש בסעיף ולקיים צוואה על אף פגם צורני שנפל בה חייב להיות תנאי יסודי שהתקיים – התקיימו מרכיבי היסוד בצוואה ולא היה לביהמ״ש ספק.. אז רשאי לקיימה גם אם נפל פגם צורני״.

צוואה בכתב יד; סעיף 19 – תכתב כולה ביד המצווה, תישא תאריך כתוב בידו ותחתם בידו. בשנת 2004 הפסיקה קבעה מהם מרכיבי היסוד לכל סוג וסוג של צוואה ואז תוקן בחוק סעיף 25(ב)1 – מרכיבי היסוד בצוואה בכתב על פי סעיף 19 הם: הצוואה כולה בכתב ידו של המצווה – כלומר, התאריך והחתימה הם דרישות דינמיות דרישת מרכיב היסוד תהיה שהצוואה כולה בכתב ידו של המצווה.  הערות: על כתב רגל וכתב פה – מדובר על קטועי ידיים כאלה שכותבים/מציירים ברגל על פי פרשנות תכליתית כתב רגלו ככתב ידו.

מה הכוונה של צוואה כולה בכתב יד? – נניח שמצווה קונה שבלונה של צוואה וממלא אותה בכתב ידו האם זוהי צוואה תקינה לצוואה בכתב? – כן. כוון שמה שמעניין זה ההוראות המהותיות בצוואה. צוואה יכולה להיות בכתב גם ללא כותרת מספיק 3 שורות שנכתב בכתב ידו של המצווה שמדבר על המהות.

אמרנו שהתאריך והחתימה הם דרישות רלוונטיות אם כבר יש חתימה אחרת היא מזויפת אבל על פי הפרשנות של המונח ״הצוואה כולה״ אין חובה שיהיה תאריך.

מהי החשיבות של תאריך על צוואה?

א. צוואה צריכה לשאת תאריך לצוואה יש משנה חשיבות מאחר שחופש הצווי מאפשר למצווה לכתוב צוואה חדשה ומאחר שאנו אמורים לקיים את רצונו האחרון צריך לדעת מהי הצוואה האחרונה.

סעיף 36 לחוק הירושה קובע ״צוואה חדשה אף אם אין בה ביטול מפורש של צוואה קודמת רואים אותה כמבטלת את הקודמת במידה שהוראות הצוואה סותרות את הוראות הצוואה הקודמת זולת אם הצוואה האחרת מוסיפה ולא גורעת מהצוואה הקודמת״. 

ב. אחת הטענות נגד קיומה של צוואה הוא שהמנוח לא ידע להבחין בטיבה של צוואה ולא הבין את המהות של הצוואה עליה הוא חתם. התאריך על הצוואה יכול לתת לנו אינדיקציה מה היה מצבו הרפואי/המנטלי של המנוח. 

המחוקק לא אומר מאומה איפה צריך לציין את  התאריך. אם נניח נקבל צוואה שהתאריך באמצע זה פגם צורני? – לא. אלא אם יש לעורר בכך איזה שהוא חשד ואז המבחן לאמיתות יהיה בנטל ההוכחה.

צוואה בעדים; (סעיף 20) נקראת גם צוואה בכתב – לצוואה זו יש 15 דרישות צורניות: בכתב, תצוין, בתאריך, ותחתם, ביד המצווה, בפני, בפני שני עדים, לאחר שהצהיר, בפניהם, שזו צוואתו העדים יאשרו באותו מעמד, בחתימת ידם על פני הצוואה שהמצווה הצהיר וחתם. – הצוואה מהסוג הזה היא פחות חלשה בפס״ד מוסד אריאל נ׳ דוידי – להבדיל מדרישת כתב היד הסיכוי שיהיו ״קומבינות״ גדול יותר ולכן נדרשות יותר צורות. מהם מרכיבי היסוד? סעיף 25ב(2) 3 דרישות צורה יסודיות – הצוואה בכתב והמצווה הביאה בפני שני עדים: כתב – לא חייב להיות מודפס,  זה יכול להיות אפילו בכתב ידו של מישהו אחר. הכתב לא חייב להיות על נייר הוא יכול להיות בחריטה על אבן/עץ וכד׳. עלתה השאלה האם צוואה ברשמקול יכולה להיות צוואה בכתב או צוואה בכתב יד? – בכתב יד זה בעיתי כוון שזה בקול ואין כתב יד. האם זה עונה על דרישת הכתב? – לפי סעיף 10 לפקודת הפרשנות צליל הקלטה יכול להיחשב ככתב יד ואז צריכה להתקיים חובה נוספת- 2 עדים.

״הביאה״ נניח שהמצווה אמר את הדברים ברשמקול בפני 2 עדים המונח והביאה פורש בפס״ד אהרוני בדיון נוסף במובן זה שכל מה שהמצווה צריך לעשות זה להציג בפניהם.

״בפני שני עדים״ – קיומם של שני עדים זו דרישת יסוד/קונסטיטוטיבית.

אין מניעה שהיא תחתם ביום מסוים בפני עד אחד וביום אחר בפני עד שני. הדרישה דורשת שהעדות תהיה בפני שני עדים בו זמנית. מקרה כזה זו לא דרישת יסוד ובמקרה כזה הנטל יועבר למבקש קיום הצוואה למרות פסיקה שטוענת שזו לא פגם צורנית.

השלבים לצווה זו –  קודם המצווה חותם ורק לאחר מכן העדים. יתכן מצב שבו התהליך לא יתבצע כמו שצריך. לדוגמא אחד העדים לחוץ והוא חותם לפני שהמצווה חתם זה פגם צורני (דבר כזה מתגלה כמובן רק לאחר שיש התנגדות וחקירה כי על פניו הצוואה חתומה בעין כנדרש) באותו רגע מתהפך הנטל.

צוואה בפני רשות; סעיף 22 – 7 סעיפים ששישה מתוכם כוללים את כל הדרישות הצורניות. צוואה שאדם עושה בפני גורם מוסמך שאיננו עו״ד. הרשות היא שמוגדרת ככזו לצורך עשית צוואה בסעיף 22 ״הרשות היא שופט, רשם של ביהמ״ש, רשם לענייני ירושה, או דיין של בית דין דתי״ סעיף 22(ז) גם נוטריון יכול לשמש כרשות לצורך עשיית צוואה. סעיף 22א צוואה יכולה לעשות בפני הרשות או בעל פה, או שהוא יכול לבוא אם מסמך שנכתב בכתב ידו או שהקליט אותו ולהגיש אותו בפני הרשות״ דברי הצוואה כפי שנרשמו ע״י הרשות או כפי שהוגשו לידו  יקראו בפני המצווה ואם לא מקריאים לו הוא יכול לקרוא אותה בעצמו סעיף 22ג׳. אחרי זה המצווה יצהיר שזו צוואתו והרשות תאשר על פני הצוואה שהיא נקראה ושהמצווה הצהיר כאמור.  זה אומר שהרשות היא המפקחת של הצוואה.

כתיבת צוואה שלא בשפה שהמצווה שומע (מבין) – יש כלל שאומר שאם אתה חותם על מסמך שאתה לא יודע מה כתוב בוא חזקה עליך שקראת וידעת אבל זה לגבי מסמך שברור שאתה מבין. אבל במקרה שהמצווה חותם על פס״ד שלא מבין את השפה – המסמך הזה פסול מעיקרו.

הערה: הפסיקה מחייבת עו״ד שמכין צוואה במובן זה שהיא לא רואה בו כניצב. מצפים מעו״ד שאם הוא בא אם הוראות צוואה בלתי הגיוניות לבדוק למה ואף יותר מזה לכתוב את דבריו של המצהיר על דף ולהחתים אותו. כל זה לא אומר שעדיין לא הייתה השפעה בלתי הוגנת אבל עוה״ד יוצא ״נקי״ כוון שבדק. כדאי לצלם ת.ז., לרשום איך הגיע (נניח עם מקל), הגיע עם מי? וכד׳.

המבנה הצורני של צוואה בעל פה; – סעיף 23 לחוק הירושה – השם הגנרי של צוואה זו הוא "שכיב מרע". מה שמייחד את הצוואה הזו שהיא מיועדת לסוג מסוים של אנשים. מי שיכול לעשות צוואה בדרך זו הוא ״שכיב מרע״ או מי שרואה עצמו עומד בפני מוות. שכיב מרע הכוונה לאדם חולה שאוטוטו הולך למות ויכול להיות אדם בריא גם גופני וגם נפשית ונקלע לנסיבות מסוימות שגם מבחינה אובייקטיבית והרגשה סובייקטיבית מרגיש שהוא עומד למות (חייל שיוצא למשימה, או אדם שמטוסו עומד לפני התרסקות וכד׳) הנסיבות הן אלה שיוצרות את הסיטואציה שבה הוא נמצא גם שהוא בריא בגופו ונפשו. 

סעיף 23 קובע שכיב מרע וכן מי שרואה עצמו (מבחן סובייקטיבי) בנסיבות המצדיקות זאת (מבחן אובייקטיבי) מול פני המוות רשאי לצוות בעל פה בפני שני עדים השומעים לשונו. והכוונה שהם צריכים להבין אותו ואת שפתו. מאחר שהדברים נאמרים בהבל פה ואם רוצים לקיים את הצוואה הזו, בהנחה שאותו מצווה לא יצא מהמצב של שכיב מרע.

סעיף 23ב׳ קובע שדברי המצווה בציון היום והנסיבות לעשיית הצוואה ירשמו בזיכרון דברים שיחתם בידי שני העדים. כלומר, הם אמורים להעלות על הכתב את הדברים שהם שמעו וזיכרון הדברים אמור להיות מופקד אצל הרשם לענייני ירושה, כאשר הרישום, החתימה וההפקדה יעשו ככל האפשר בסמוך לאחר שניתן לעשותם. עדיפות לזיכרון דברים בנפרד ע״י כל אחד.

סעיף 25ב(4) קובע בסעיף את מרכיבי היסוד בצוואה שבעל פה. כאמור, סעיף 23 מרכיבי היסוד הם שהצוואה נאמרה ע״י המצווה בעצמו, אבל, בפני שני עדים השומעים את לשונו (מבינים את מה שהוא אומר), בעת שהיה שכיב מרע ובעת שהיה בנסיבות המצדיקות זו בפני המוות.

כל יתר הדרישות הצורניות הם מרכיבים דינמיים ואם נפל בהם פגם עדיין ניתן לעשות שימוש בסעיף 25 ולקיים את הצוואה.

אדם עושה צוואה חשוב לו מאוד שהצוואה הזו תימצא. אנשים עושים צוואה ושמים במגירה – חלילה נעלמת הצוואה. יש אפשרות להפקיד את הצוואה, כל סוג של צוואה, בפני הרשם לענייני ירושה. הסעיף הרלוונטי לכך הוא סעיף 22. להפקדה שתי מטרות: א. לשמור על הצוואה שלא תושמד, או תעלם כי לפי החוק והתקנות יש להציג את הצוואה המקורית. הסיבה העיקרית לכך שצוואה צריך להוכיח באמצעות מקור. אחד הדרכים לבטל או לשנות צוואה נקבע בסעיף 36 קובע איך מבטלים או משנים צוואה: אפשר לעשות צוואה מאוחרת יותר בכל צורה שרוצים לא חייב לנקוט באותה צורה. סעיף זה קובע, שהמצווה רשאי לבטל צוואתו אם על ידי ביטול במפורש באחת הצורות לעשיית צוואה. ככל שהצוואה החדשה סותרת את הוראות הצוואה הקודמת היא הקובעת. סעיף 36ב׳ קובע צוואה חדשה אף אם אין בה ביטול מפורש של צוואה קודמת רואים אותה כמבטלת את קודמתה. מידע שהוראות הצוואה החדשות סותרות את הוראות הצוואה הקודמת זולת אם אין בצוואה החדשה תוספת לצוואה הקודמת. צוואה ניתן לבטל גם על ידי השמדתה. השמיד המצווה את הצוואה חזקה עליו שהתכוון לבטל אותה.

סעיף 68ב׳ קובע צוואה למעט צוואה בעל פה טעונה הוכחה בהגשת המקור. הוכח שהמקור נשמד בדרך או בנסיבות שאין בהם כדי לבטל את הצוואה במקרה כזה אפשר יהיה באישור ביהמ״ש לאפשר את הוכחת הצוואה באמצעות העתק הצילומי. סיטואציה נוספת היא כאשר אי אפשר להגיש את המקור גם אז יכול ביהמ״ש להתיר הוכחת הצוואה באמצעות העתקה ובלבד שהמבקש להוכיח את הצואה על פי העתקה הוכיח שהוא בשקידה סבירה ניסה למצוא את הצוואה. רק ביהמ״ש יכול להחליט שניתן לקיים את הצוואה – הרשם לענייני ירושה לא יכול להחליט בעניין כזה.

עוד נקבע בסעיף 68ב׳ גם בנסיבות מיוחדות אם אין העתק אפשר יהיה להוכיח את הצוואה באופן אחר. ״רשאי ביהמ״ש להתיר הגשה של העתק הצוואה או באופן אחר״ מה הכוונה אופן אחר. פסה״ד המרכזי בעניין זה זה פסה״ד של עופרה חזה – הוגשה בקשה לצו ירושה ע״י בעלה אשכנזי. הוגשה בקשה ע״י האחיות למתן צו קיום צוואה בלי צוואה ובלי העתקה וכתבו מה היו הוראות הצוואה.

סעיף 23 ג׳ קובע צוואה בעל פה בטלה כעבור חודש ימים לאחר שחלפו הנסיבות שהצדיקו את עשייתה והוא עודנו בחיים. הסבר: אם אדם עשה צוואה ב 23/12 ו ב1/1 הבריא השתחרר מביה״ח והכל בסדר הצוואה תקפה 30 יום מיום ה 1/1. נניח שאותו אדם כמה ימים אחרי שהשתחרר מביה״ח נהרג בתאונה הצוואה עדיין תקפה.

אמרנו שביהמ״ש צריך להיות משוכנע ברצון המצווה ולכן אפשר לתקוף צוואה ברצון המצווה או במצווה עצמו.   סימן ב׳ לפרק השלישי לחוק הירושה ״תוקף הצוואה״ מתחיל בסעיף 26.

סעיף 26 עוסק במצווה ביכולת שלו לגבש דעה עצמית ולהביא אותה על הכתב בדרך של צווי. אדם שאיננו יכול לגמור בדעתו מבחינה קוגניטיבית אי אפשר לטעון שזה רצונו האמיתי. לכן אומר סעיף 26 מי לא יכול לעשות צוואה ואם עשה צוואה היא בטלה ואין לביהמ״ש אפשרות לקיים אותה. קובע הסעיף ״צוואה שנעשתה על ידי קטין, או על ידי מי שהוכרז פסול דין בטלה״ – קטין לא כשיר לבצע פעולות משפטיות צוואה זו פעולה משפטית. גם פסול דין לא יכול לעשות צוואה כוון שהוא אינו כשיר לבצע פעולות משפטיות. כל עוד אין הכרזה של אדם כפסול דין על ידי ביהמ״ש הוא איננו פסול דין. חסוי מוגדר בסעיף 33(4) לחוק הכשרות – מי שאיננו יכול לבצע את ענייניו ואין מישהו אחר שיכול לעשות את הדברים במקומו. סעיף 10 עוסק בפסול דין שנגמרת פסלותו ברגע שניתן צו המכריז על ביטול הפסלות חוזרת כשרותו להיות כפי שהייתה ואז יוכל לעשות צוואה.

חסוי הוא לא פסול דין אבל כל פסול דין הוא חסוי – סעיף 33א(4) לחוק הכשרות קובע לאדם אחר ממנים אפוטרופוס. חסוי ופסול דין לא יכולים לשמש עדים. חסוי יכול לקיים צוואה.

סעיף 25 שעוסק בפגמים צורניים קובע שלמרות סעיף 24 שאומר שקטין ופסול דין לא יכולים להיות עדים לצוואה ועדיין היו עדים לצוואה זה פגם צורני שניתן לריפוי (כוון שלא רשום במרכיבי היסוד שהעדים צריכים להיות כשרים.

סעיף 26 הוראה קוגנטית קטין ופסול דין לא יכולים לעשות צוואה.

סעיף 26 קובע גם כי מי שאינו יכול להבחין בטיבה של צוואה גם אינו יכול לעשות צוואה אבל זה לא קוגנטי כדי לפסול את כשרותו נדרש להוכיח באיות ברורות וממשיות.  

הסעיף שעוסק בפגמים של יצירת הדעת של המצווה, ניתן למצוא גם בדיני החוזים סעיף 30א׳ בעיקר הקובע ״הוראת צוואה שנעשתה מחמת אונס, איום ,השפעה בלתי הוגנת תחבולה או תרמית בטלה., סעיף 30ב׳ צוואה שנעשתה בטעות בעיקרה בטלה אלא אם כן יקבע ביהמ״ש מה הטעות. סוגית הטעות כאשר המצווה כותב רוצה לתת חצי מיליון ש״ח לראובן שהציל אותי בשנה מסוימת ומסתבר שלא ראובן הציל אותו אלא שמעון אבל ברור לחלוטין שהתכוון לתת חצי מיליון ש״ח למי שהציל אותו. ביהמ״ש יכול לתקן את הטעות.

סעיף 30א׳ -הפגם הבעייתי הוא ההשפעה הבלתי הוגנת

את ההשפעה בלתי הוגנת צריך לפרק  ל 2 – השפעה, בלתי הוגנת – מה שמעניין את ביהמ״ש היא ההשפעה הבלתי הוגנת, הגינות, השפעה שדבק בה אי הגינות והיא שהביאה את המצווה לצוות כפי שצווה אז אפשר להגיד שמה שצווה המצווה לא משקף את רצונו הכנה והאמיתי אלא השפעה בלתי הוגנת מרחפת מעל ציוויו.

כדי להוכיח השפעה בלתי הוגנת במידה והצוואה תקינה צורנית הנטל הוא על המתנגד לקיום הצוואה. ראשית יש להוכיח על קיומה של השפעה, ולאחר מכן יש לעלות את השאלה מהי השפעה בלתי הוגנת ? כיצד ניתן להוכיחה ? מה הגבול בין השפעה להשפעה בלתי הוגנת ? הפסיקה ניסתה להבחין בכמה מבחני עזר על מנת להגיע למסקנה אם הייתה השפעה בלתי הוגנת אם לאו. המבחנים נמצאים בפרשת מרום אומר ביהמ״ש, השאלה אם הופעלה על המצווה השפעה היא שאלה עובדתית השאלה אם השפעה זו הייתה בלתי הוגנת היא שאלה נורמטיבית שנבחנת על פי מוסר חברתי. קיים קושי ניכר להבחין בין השפעה בלתי הוגנת לבין השפעה הוגנת ולכן תוצאותיו יהיו על פי הנסיבות של כל מקרה ומקרה שמונח בפני ביהמ״ש. יש לבחון ראשית מה מצבו של המצווה האם הוא נתון להשפעה. שאלת המצב הפיזי והגופני היא שאלה נוספת כוון שהרבה יותר קל להשפיע על אתם שמצבו הנפשי והפיזי חלש או תלוי באותו אדם שנטען לגביו שהוא שהשפיע על המצווה השפעה בלתי הוגנת. מכאן עולה שאלה נוספת האם מי שנטען לגביו כי השפיה על המצווה השפעה בלתי הוגנת הכן היה קרוב למצווה?

ביהמ״ש קובע 4 מבחנים שיכולים להיות לעזר:

מבחן התלות והעצמאות של המצווה – האם בתקופה הרלוונטית היה האדם תלוי מבחינה פיזית וכמה צלול היה מבחינה שכלית והכרתית. השפעה בלתי הוגנת צריך לבדוק לאורך תקופה ולא נקודתית לפני עשיית הצוואה ואחרי עשייתה.

קשרי המצווה עם אחרים – האם בנוסף לאותו סיוע ואותו תלות אותו מסייע יצר מצב שהוא היחיד שטיפל בו ולא רק זה הוא גם מנע מאחרים שקרובים למצווה לבוא ולסייע וכתוצאה מכך יצר רושם אצל המצווה שאף אחד לא מתעניין בו.

מבחן שקשור לסעיף 35 לחוק הירושה – מעורבות הצוואה – סעיף 30 זה השפעה בלתי הוגנת סעיף 35 זה מקרה פרטי של השפעה בלתי הוגנת. כלומר, אדם שביצע את המעשים שסעיף 35 עוסק בהם היה פעיל בצורה שסעיף 35 אוסר על אותו אדם להיות פעיל חזקה עליו שהוא השפיע השפעה בלתי הוגנת על המצווה ככל שהוראת הצוואה לטובתו. הוראת סעיף 35 היא מקרה פרטי כוון שברגע שהוכחה הפעילות האסורה על ידי הזוכה ונוצרה החזקה אז הוא פסול הוא לא יכול לבוא בפני שופט ולהגיד נכון הייתי פעיל בצורה של סעיף 35 אבל לא השפעתי עליו. החזקה הזו היא קוגנטית ולא ניתנת לשינוי. להבדיל מהשפעה בלתי הוגנת שהיא דיספוזיטיבית.

המבחן קובע את המבחן של נסיבות עריכת הצוואה – מי יזם את הצוואה, מי היה המוציא והמביא, שאם הוכח לביהמ״ש פעילות כזו או אחרת של הזוכה על פי הצוואה אבל הפעילות איננה עולה כדי פעילות שפוסלת את הצוואה על פי סעיף 35 עדיין אפשר להביא אותה כראיה נוספת לשלושת המבחנים הראשונים בעניין השפעה בלתי הוגנת (סעיף 30).

סעיף 35 (סעיף קוגנטי) קובע 3 פעולות אסורות שיכולות להפיל את הזוכה: היה עד לעשייתה והכוונה למי ששימש עד ממש (חתם כעד)., מי שערך אותה – פורש בפסיקה רק מי שנטל חלק פיזי בכתיבת הצוואה המונח פורש בצורה מאוד מצומצמת., וסעיף הסל החלק השלישי מי שנטל באופן פעיל חלק בעריכתה – מי שעשה כל פעולה לאורך כל הדרך מהשכנוע לעריכת צוואה, דרך הצוואה עצמה וגם לאחריה.

הרשם לענייני ירושה – אדם הלך לעולמו על מנת שניתן יהיה להעביר את רכושו (עקרון הנפילה המיידית) צריך להתחיל תהליך של בקשה לצו ירושה/צו קיום צוואה. את הבקשה מפנים לרשם לענייני ירושה. תקנה 14 לתקנות הירושה מסבירה מה יש לצרף לבקשה לצו ירושה/קיום צוואה. הרשם לענייני ירושה הוא מוסד שהוקם לצד ביהמ״ש לענייני משפחה שתפקידו לבדוק את החומר המוגש אליו ואם אין בעיות לחתום על הצו. הבקשה לרשם מוגשת ב 3 עותקים, עותק לרשם, עותק לאפוטרופוס ועותק למגיש עצמו. האפוטרופוס הכללי מייצג כביכול את המדינה שיש לה עניין שעזבונו של אדם שהלך לעולמו יעבור ליורשיו החוקיים. סעיף 32 מאפשר לרשם לענייני ירושה לתקן טעות סופר (תפקיד מעין שיפוטי) סעיף 67 לחוק הירושה קובע מתי הרשם יעביר את התיק לביהמ״ש  ״בקשה לצו ירושה/קיום שהוגשה לרשם לענייני ירושה תועבר לביהמ״ש בכל אחת מאלה: הוגשה התנגדות, המדינה או מוסד ממוסדותיה הם צד לבקשה, היועץ המשפטי או בא כוחו ראו לנכון ליזום הליך או להיות צד להליך., צוואה בעל פה.